בס"ד
העימות הישראלי פלסטיניי קיים כבר מעל ארבעים שנה. משך הזמן הזה היו ניסיונות רבים לפתרון הבעיה, אבל כולם נכשלו. במאמר זה אני רוצה לדון מדוע נכשלו כל הניסיונות לפתרון, ומדוע הפתרון נימצא בכיוון אחר לגמרה.
לפני שניתן לדון בפתרון יש לבחון ראשית את ההיסטוריה של העימות, ואיך הוא התחיל. השאלה הראשונה שיש לשאול היא מה קרה לפני ארבעים שנה, כדי לגרום לפתיחת העימות?התשובה טמונה במלחמת ששת הימים, אשר התקיימה בשנה 1967 בין ישראל לשכנותיה הערביות. רבים רואים במלחמה זו, המשך של מלחמת העצמאות של מדינת ישראל נגד שכנותיה הערביות אשר התקיימה בשנת 1948. במלחמת העצמאות, מדינות ערב אשר גובלות עם מדינת ישראל, התנגדו להקמתה של מדינה יהודית עצמאית על שטחי ארץ ישראל, הנחשבת לארץ המולדת של כל העם היהודי, ולאחר מלחמה שערכה כשנה, מדינות ערב הבינו שהם אינם יכולים להרוס את מדינת ישראל החדשה, ולכן הם הסכימו להפסקת אש.
במסגרת הסכם הפסקת האש, נקבע כי רצועת עזה תהייה תחת השלטון של מצרים, ושטחי יהודה ושומרון יהיו תחת השלטון הירדני (באותו הזמן אף אחד לא שמע על הפלסטיניים, כי הם פשוט לא היו קיימים). אבל באזורים אלו חיו באותו הזמן מתיישבים יהודים. מתיישבים אלו הוכרחו לעזוב את בתיהם, ולחצות את קו הגבול אל תוך שטח מדינת ישראל. קו גבול זה יקרא בעתיד גבול 1967, או הקו הירוק. ברור היה שנושא הגבולות של מדינת ישראל לא נפתר סופית בסוף מלחמת העצמאות.
כעבור 19 שנים, בשנת 1967, מדינת ישראל שוב עמדה בפני איום על קיומה. בכל רחבי העולם הערבים נשמעו קולות הקוראים לנסות שוב לחסל את מדינת ישראל, והיה זה ברור שזה רק עניין של זמן עד אשר מדינות ערב הגובלות עם מדינת ישראל בסיוע מדינות נוספות שאין להם גבול עם ישראל, יתקיפו אותה. לכן בניסיון להציל את עצמה, מדינת ישראל פתחה במתקפת מנע, נגד שכנותיה הערביות. מתקפת מנע זו תפסה את מדינות ערב בהפתעה גמורה, היא נמשכה כשישה ימים ונודעה כמלחמת ששת הימים, או מלחמת 1967. במלחמה זו ישראל כבשה מחדש את אזורי יהודה ושומרון וחבל עזה, רמת הגולן ומדבר סיני. בכך היא גרמה לנסיגה לאחור של צבאות ערב, וליצירת גבול חיץ רחב יותר כדי לאפשר לה הגנה טובה יותר נגד אויביה (דבר זה הועיל מאוד במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, כאשר צבאות מצרים וסוריה ביצעו התקפת פתע נגד ישראל. הגבול הרחב יותר נתן אפשרות לכוחות צה"ל להספיק ולהתארגן בזמן כדי להגן על המדינה).
לאחר סיום מלחמת ששת הימים, כפי שכבר הזכרתי, שטיח יהודה ושומרון וחבל עזה עברו להיות תחת שלטון מדינת ישראל. הערבים אשר אכלסו אזורים אלו, ציפו להיות מגורשים מבתיהם ומוגלים מעבר לגבול לאחד ממדינות ערב, כפי שנעשה למתיישבים היהודים של אזורים אלו בסוף מלחמת העצמאות. למעשה הם כבר היו מוכנים ליציאה לדרך, כי הם היו בטוחים שכך הדברים אמורים להתנהל, במצבים מהסוג הזה. אבל עקב התערבות של תנועות שמאל פוליטיות, אשר הייתה להם שליטה על חלק ממשלת ישראל באותו הזמן, יצאה קריאה האומרת כי מעשה מסוג זה הוא אכזרי ובלתי אנושי, וכך התושבים הערבים של יהודה ושומרון וחבל עזה, הורשו להישאר בבתיהם ולא גורשו כפי שנצפה.
העובדה שהתושבים הערבים אזרחי ירדן ומצרים הורשו להישאר בבתיהם ביש"ע, הייתה טעות גורלית מצידה של ממשלת ישראל שכיהנה באותו הזמן. אם הם היו מגושרים באותו הרגע לא היה נוצר בכלל אימות ישראלי פלסטיניי, מהסיבה הפשוטה שהעם הפלסטיני לא היה מתהווה כלל. אבל לאחר שהמשגה נעשה, מדינות ערב ניצלו את המצב, כי הם הבינו שהם לא יצליחו לחסל את מדינת ישראל ולכבוש מחדש את ארץ ישראל בכוח הזרוע, לכן הם החליטו להרוס אותה רוחנית מבפנים. לשם השגת מטרה זו, הם החלו לעודד קיומה של הנהגה מקומית של התושבים הערבים שגרו ביש"ע, והכריזו שהם למעשה לאום בפני עצמם, בעלי זכות ישיבה בארץ ישראל שהוא הבית הלאומי שלהם. בצורה זו הם רצו לערער את הקביעה שארץ ישראל היא למעשה הבית הלאומי של כל העם היהודי, ולטעון שהיא בעצם הבית הלאומי של האזרחים הערבים שלהם, אשר כעת הם כינו אותם העם הפלסטיני, וכך החל העימות הישראלי פלסטיניי.
אבל כעת עלינו לשאול שאלה נוספת, למה מדינות ערב כל כך התנגדו להקמת מדינת ישראל והפיכת ארץ ישראל לבית הלאומי של העם היהודי מחדש? הרי הם לא היו באמת צריכים את שטח האדמה הזאת. כל מי שמביט במפה בגודלה של מדינת ישראל בהשוואה לגודל השטחים של מדינות ערב, רואה כי שטח מדינת ישראל הוא מזערי לאומת המרחבים העצומים שבידי מדינות ערב. התשובה לשאלה היא בכיוון שונה לחלוטין, וכדי שנוכל להשיב על שאלה זו עלינו לחזור אחורה לתקופת ההיסטוריה התנ"כית.
בספר בראשית מסופר כי לאבי העם היהודי, אברהם אבינו, היו שני בנים, יצחק וישמעאל. יצחק היה בנו מאשתו החוקית והיחידה שרה, בזמן שישמעאל נולד משפחה בשם הגר. באופן טבעי ירושתו של אברהם עברה ליצחק בנו מאשתו החוקית, כאשר ירושה זו כללה הבטחה מאת הקב"ה שארץ ישראל תהיה הבית הלאומי של יורשי אברהם. אבל ישמעאל סירב להסכים למצב הזה, מכיוון שהוא היה מבוגר מיצחק בשלוש עשרה שנים, הוא ראה את עצמו כבכור, ולכן חשב שהוא זכאי לירושה של אברהם ולא יצחק. את תחושת התסכול שבאה עקב העובדה שהוא לא קיבל את הירושה של אברהם, הוא העביר לצאצאיו אשר הפכו ברבות הימים להיות עמי ערב, כאשר במקביל צאצאיו של יצחק הפכו ברבות הימים לעם ישראל. מכיוון שעמי ערב עד עצם היום הזה מאוד מאמינים בכתובים הללו, הם עדיין חשים שארץ ישראל צריכה להיות שלהם, ולא הבית הלאומי של צאצאי יצחק. זו הסיבה שהם עושים כל שביכולתם כדי לעצור את הפיכתה של ארץ ישראל שוב לבית הלאומי היהודי, ולמקום קיומו של מדינת ישראל החדשה.
זו אחת הסיבות מדוע כל הניסיונות למצוא פתרון של פשרה לסכסוך נכשלו. לא ניתן להגיע לפשרה, כאשר הערבים רוצים את כל שטח ארץ ישראל לעצמם, והם אינם מוכנים לחלוק אותו עם העם היהודי (לכן אין זה מפתיע שהחמס אשר שולט כעת ברצועת עזה, הכריז יותר מפעם אחת, כי הוא לא יפסיק את המאבק עד אשר מדינת ישראל תיהרס לחלוטין, וכל תושביה יגורשו מארץ ישראל). לאור דברים אלו ניתן לשאול, כיצד בכל זאת נחתם הסכם שלום עם מצרים וירדן? התשובה היא שהסכמים אלו הם על הנייר בלבד, אין באמת שלום בין ישראל למצרים וירדן, אלא רק מצב של אי-לוחמה, מצב שיכול להשתנות בין רגע כאשר מדינות אלו יחושו שיש להם את הכוח להרוס את מדינת ישראל במלחמה גלויה. סיבה נוספת בגללה נחתם הסכם השלום נובע ישרות מתוך המעשה של מדינות ערב בכך שהם קבעו ששטח ארץ ישראל שייך לעם הפלסטיני, אין להם עוד תירוץ לצאת למלחמה נגד ישראל בטענה של כיבוש מחדש של השטחים שהם הפסידו במלחמת ששת הימים (מבחינה זו ניתן לומר שתוכניתם נכשלה והשיגה את ההפך מהצפוי), במקום זאת הם עוזרים לחזק את כוחות הטרור הפלסטיניים, מתוך תקווה שהם יעשו את העבודה עבורם, ויהרסו את מדינת ישראל מבפנים.
אבל צאצאיו של ישמעאל קיבלו ממנו תכונה חשובה נוספת. תכונה זו לפי דעתי היא הסיבה המרכזית מדוע לא ניתן להגיע לכל פתרון של פשרה בסכסוך הישראלי פלסטיניי. כדי להבין את התכונה הזאת עלינו לבחון את כל הממשלות השולטות במדינות ערב השונות. לכל הממשלות הללו יש דבר אחד במשותף, הם כולם סוג של דיקטטורה. אף אחד מהם איננה מדינה דמוקרטית חופשית, למרות שחלקם מציגות כלפי חוץ את עצמם כחצי-דמוקרטיות. בנוסף רוב הממשלות הללו נוצרו לאחר מהפכות צבאיות אלימות (חוץ אולי מירדן שהיא מונרכיה). הסיבה לכך היא שתפיסת המנטליות הערבית היא שרק החזק שולט, ולכן כל סימן של חולשה מצד הממשל מיד גורם להתקוממות מיליטנטית אלימה והחלפת השלטון, דבר זה נכון במיוחד כאשר בוחנים את ההנהגה הפלסטינית כיום, אין זה פלא שהחמס, שהוא כוח מיליטנטי פאנאטי ואגרסיבי מאוד, הוא זה השולט ברצועת עזה.
כפי שכבר ציינתי תכונה זו קיבלו הערבים מאביהם הרוחני ישמעאל, עליו נאמר בספר בראשית: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל, ויד כל בו", בתרגום פשוט פירוש הדבר שהעולם הערבי מכיר רק בחוק אחד חוק הכוח, החזק שולט, והחלש חייב להיכנע לחזק. על פי חוק זה כל ניסיון לפשרה מתפרש כחולשה. זה מסביר מדוע כל פעם שנעשה ניסיון להגיע להסכם כל שהו בין נציגי מדינת ישראל לנציגים הנבחרים של העם הפלסטיני, התוצאה הייתה התגברות בפעולות הטרור על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים השונים, ואינתיפאדה על ידי התושבים הערבים, דבר שגרם לנפגעים רבים יותר בין אזרחי מדינית ישראל החפים מפשע, וכתוצאה מכך נאלצו בסופו של דבר ממשלות ישראל לצאת למבצעים צבאים אגרסיביים כדי לנטרל את האלימות הפלסטינית. הרבי מלובביץ' מלך המשיח שליט"א, נשמע אומר יותר מפעם אחת כי כל פעם שיש דיבורים על פשרה, התוצאה היא יותר שפיכות דמים בקרב עם ישראל.
כעת נעבור לדון בפתרון, כפי שכבר הסברתי לא ניתן להגיע לפשרה בין ישראל לפלסטיניים, בנוסף בניגוד לפלסטיניים שיש להם מלא מדינות ערב לעבור לגור בהם, לתושבי מדינת ישראל היהודים אין לאן ללכת, אין להם שום מקום בעולם שיהיה מוכן לקבל אותם כתושבי קבע, ארץ ישראל היא הבית הלאומי היחיד שיש להם, לאומת עמי ערב שברשותם שטחים רחבים ובלתי מנוצלים שניתן להשתמש בהם לצורך התיישבות. מכאן עלינו להבין שהפתרון היחיד עבור בני ישראל היא התיישבות בכל שטחי ארץ ישראל. רק בדרך זו יכולים היהודים להראות לערבים הקרואים העם הפלסטיני כי אנחנו חזקים, ובדרך זו לרכוש את כבודם (כי כאמור עבור הערבים כוח זה כבוד). יש לתת לפלסטיניים בחירה בין שתי אפשרויות, או שהם מכירים בעובדה שארץ ישראל היא הבית הלאומי של עם היהודי, ויש ליהודים זכות התיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, בזמן שהם נשארים כמיעוט החי תחת השלטון מדינת ישראל, או שאם אין הם מוכנים לתנאי זה, עליהם לעזוב את שטחי ארץ ישראל ולעבור לגור בין אחיהם הערבים בשטחים הנרחבים אשר ברשות האומות הערביות. רק בדרך של אחדות ועוצמה מצד היהודים, אחדות בינם לבין עצמם, ואחדות עם ארץ ישראל הקדושה, רק אז יסתיים העימות. כל ניסיון ללכת בדרך אחרת רק יאריך את האימות עוד יותר, ויביא לעוד שפיכות דמים בקרב בני ישראל. רק דרך עוצמה ואחדות של בני ישראל, ניתן לסיים סוף סוף עימות זה, ולגרום לזירוז הגאולה האמתית והשלימה עם התגלות מלך המשיח אמן.
